פרטיות הגולש ברשתות חברתיות הוא אחד הדיונים המעניינים בעיני שמדברים על אינטרנט, גם מבחינה משפטית וגם מבחינה אישית.

בנושא הפרטיות מוכרת לנו הסוגייה שכל אינטרקציה שאנחנו כגולשים עושים ברשת נשמרת במסד נתונים כזה או אחר, אם זה פייסבוק, גוגל, פורומים וכיוצא בזה. על אף החוקים להגנה על הפרטיות הקיימים במדינת ישראל ובמדינות השונות בעולם הפרטיות שלנו ברשת רחוקה מלהיות בלתי חדירה ולמעשה התוכן שאנחנו מייצרים ומחפשים חשוף בצורה כזאת או אחרת, לעיתים בשליטתנו ולעיתים לא בשליטתנו , לכלל הגולשים.

יש עוד תת נושא בהגדרה הכללית של "פרטיות ברשתות חברתיות", מה קורה כשאנחנו חושפים מידע מבחירה במקום ציבורי ברשת? האם מותר לחברים הוירטואלים שלנו ו/או לאורחים ארעיים לעשות שימוש במידע שחשפנו ואיזה שימוש מותר להם לעשות?

בעניין קניין רוחני אני חושבת שזה ברור מאליו שאסור לעשות שימוש בחומר שאינו שלנו או שלא קיבלנו עליו אישור בלי הסכם מהיוצר, אבל האם ציוצים בטוויטר וכתיבת סטטוסים בפייסבוק גם נכנסים להגדרת קניין רוחני?

נכון, אנחנו חיים בעידן פרוץ לגמרי מבחינת פרטיות באינטרנט ואני מנחשת שעוד לא ראינו הכל, אבל האם זה אומר שנלקחה מאיתנו היכולת להחליט מה אנחנו רוצים לספר לעולם ואיפה עובר הגבול בין אישי לפומבי? לא.

היום הוצף הטוויטר בדיון רחב בנושא זה בעקבות טור שנכתב ע"י נמרוד קמר במאקו, למען אלה שלא יודעים כלל על מה מדובר, אסכם בקצרה (בלי הרכילויות מאחורי הקלעים, רק את הקטע היבש): מידי שבוע מפרסם קמר טור במאקו שנקרא "השבוע בטוויטר" בו הוא מצטט באופן עקבי אנשים שונים בטוויטר, לעיתים כאלו שרלוונטים לאייטם (לדוגמה דיוני האח הגדול) ולעיתים כאלה שחייהם הפרטיים מעניינים את הכלל (לדוגמה גיא פינס), באחד הטורים של קמר הוא ציטט קטעי שיחה פומבית שהתנהלה בין שני גולשים בטוויטר, אשר הפרופילים שלהם בטוויטר פתוחים לכל. נכתבו המון דעות ב-140 תווים.

למען האמת, לא ידוע לי מה באמת חשבו הגולשים שאוזכרו כנגד רצונם, אבל הנושא עלה לדיון בטוויטר וקיבל רייטינג גבוה במונחי טוויטר-לנד, אישית אני חושבת שלפני העלאת הדיון (למרות שהנושא היה כבר "אולד ניוז") היה צריך לשאול את אותם גולשים שאוזכרו בטור אם זה בסדר מבחינתם לחזור ולדון על חשבונם בפרשה שעוסקת בהם, אם כבר מדברים על מוסר ופרטיות. שנית, הדיון המהותי פה הוא בכלל לא על טיב המדור של קמר, לא על הרכילות האישית של הגולשים שעלו בחכתו ולא על כישוריו כעיתונאי. הדיון הוא הרבה יותר רחב ורק על זה אני רוצה לדון – גבולות הפרטיות.

מודעות לכך היא מילת המפתח. אם גולש מנהל בלוג זמין לכל חיפוש בגוגל, פרופילים פתוחים בכל רשת חברתית, כדאי שידע שדבריו יכולים להגיע מעבר לפינה הקטנה שלו ברשת. ואם אתם מעדיפים לשלוט בנעשה יש דרכים רבות להגן על הפרטיות ולמנוע מכל גולש באשר הוא לראות את התכנים שהעלנו ברשתות חברתיות.

רשתות חברתיות הן לא האי-מייל הפרטי שלנו, גם לא תיבת הדואר בבית, הן פתוחות לכל, אבל לא חייבות להיות ככה. הן לא הבית הפרטי שלנו שמישהו פרץ אליו וגנב את תכולתו.

אם הפרטיות חשובה לכם ולא הייתם רוצים לעלות על הדעת שזר יסתכל לכם בתמונות,יצטט את הסטטוסים שלכם, או יגיב לפוסטים שלכם- קיימות הגדרות פרטיות בכל רשת חברתית (ואם לא קיימות כאלה אז עדיף לא לפתוח שם בכלל כרטיס) שיאפשרו לכם לחסום כל מידע.

אמנם כגולשים קיימת תחושה שלאט לאט יש ברשותינו פחות שליטה על הנעשה ו/או על המידע שאוספים עלינו, אבל את המידע שאנחנו מחליטים לשתף עם העולם הוא בחירה אישית וככזאת ניתן להגביל אותה, הפרטיות מבחינת התכנים שאנחנו משתפים צריכה להיבחן לא רק מהצד שמפרסם את התכנים, אלא גם מהצד שהעלה, תוך ידיעה ברורה שמדובר בפלטפורמה פתוחה.

מומלץ שכל גולש יקח אחריות על התכנים שהוא מעלה ויזכור שברגע שהם נשלחו לרשת הם עשויים להפוך לנחלת הכלל (ואני לא מדברת בשום צורה על מקרים שלוקחים תמונה ללא רשות או מעתיקים פוסט, אלא כשמצטטים דברים בשם אומרם או נותנים לינק לבלוג).

ולא הכל שלילי, לחוסר פרטיות יש עוד צד. לעניות דעתי, שבוחרים לצטט בלוגר בכתבה בווינט, בכפולה פותחת בדה מרקר או לצלם למאקו וכיוצא בזה, זהו פרגון, הכרה בכוחה של הרשת, הכרה בכוחם של אנשי הרשת שהפכו והופכים בכל יום למהותים יותר עבור המדיה המסורתית, שכן מזמן כבר הבנו שכל בלוגר וכל טוויטריסט יכול להיות ערוץ חדשותי בפני עצמו. אם מפרגנים לבלוגרים ו/או מצטטים טוויטריסטים שהביעו דעתם על עניין כזה או אחר, אני אומרת- כל הכבוד! שיהיה בכייף. ואגב, באותה מידה יכולים לא להסכים עם דעתו של בלוגר וגם זה בסדר. החשיבות העיקרית היא שהמדיה הזאת, המדיה החברתית תופסת תאוצה ועיתונאים אינם היחידים שנתפסים כ"מעצבי דעת קהל", מי כמוכם (אותם חיות רשת) יודעים שלא פעם תעדיפו לבחור סרט ע"פ המלצת בלוגר ולא עיתונאי מדופלם.

ולעניין פרשת נמרוד קמר

האווירה בטוויטר היום הזכירה שדה מלחמה ועל מה? על שלוש שורות שרק המקורבים למצייצים מבינים מה היה שם?

העוול הגדול ביותר נעשה לאחת הגולשות שאוזכרה באותו טור מושמץ במאקו. גולשת שלא היתה חלק מהשיחה שבעצם נעשתה עליה. ואיך זה נראה בעין מאוד לא מעורבת: בלאגן. יותר מידי דברים מאחורי הקלעים, שום דבר קריטי מידי במלל שפורסם בטור, יחד עם זאת הובהר לי שהבחורה שעליה נכתבו ציוצים שצוטטו בהמשך בטור לא לקחה חלקה בהתכתבות הפומבית. אני לא יודעת איך הייתי מגיבה לכל ההתרחשות במקומה, סביר להניח שאם זה היה פוגע בשמי הטוב הייתי מרימה טלפון באותו יום לכותב ומבקשת להסיר וכמובן, עוד שלב אחד קודם- פונה לחבר שכתב דברים אישיים שמקומם בעולם הפרטי ולא במרחב הוירטואלי ומסבירה לו מה עושים/לא עושים בין חברים.

והאמת, זאת עוד שאלה לדיון: חבר טוב שלכם כותב עליכם משהו בפומבי, מכרים משותפים מגיבים ואתם בוחרים שלא להגיב, אבל גם לא מבקשים ממנו למחוק, או מגיבים בריש גלי שזה פוגע בפרטיות שלכם. המידע הזה פומבי?

לדעתי, מה שפרטי צריך להישאר כזה ועם כל הכבוד לאינטרנט, זה כבר דיון על ערכי חברות ואנושיות שאינו קשור לפרטיות ברשת.

בתור קוראת מהצד שגם חיה קצת בטוויטר לא הבנתי מה קרה שם, קראתי ועברתי הלאה, היה נראה לי כמו עוד ציטוט, שום דבר חריג, לא שינה את דעתי (הטובה) על הבחורה שאוזכרה בטור, לולא האזכור היום סביר להניח שבכלל לא הייתי זוכרת את זה. והקריאה לאנפולואו המוני, נו באמת, זה לא משנה כלפי מי הקריאה הזאת, זה פשוט ילדותי.

מקווה שגרמתי לכם לחשוב על הנושא קצת

אנקדוטה מחיי הוירטואלים, לא פעם שואלים אותי איך זה יכול להיות, או יותר נכון- איך אין לי בעיה לחשוף את חיי ברשת וכל פעם מחדש השאלה הזאת מפתיעה אותי. אני לא חושפת שום דבר שאני לא מרגישה איתו נוח, את הדברים האישיים עבורי אני משאירה למפגשי ארבע עיניים (רצוי לא במקומות המוניים) או לשיחת טלפון (ומקווה שאין האזנה, כי זה מה זה לא חוקי!) ואם אני נתקלת בגולש שמפריע למנוחתי השלווה ואני מעדיפה שחיי הפרטיים, אלו שבחרתי לחשוף במודע ברשת לא יחשפו בפניו, אני דואגת לחסום את האפשרות.

הכוח הוא עדיין בידי הגולש, המינון והיכולת להחליט כמה ועל זה צריך לקחת אחריות.

תודה למורן בר מ"ניוזגיק" על המידע והדיון הפורה.

דיון בפייסבוק שלי בנושא.